איך להשתמש ב-AI כדי לצמוח בלי להפוך אותו לקביים?

מה זה בעצם קביים

קביים הם לא כלי רע. הם כלי טוב שכבר אי אפשר להניח. ההבדל אינו בכלי אלא בברירת המחדל. כשהדבר הראשון שאתם עושים עם כל שאלה הוא להושיט יד אל הכלי, הכלי הפסיק להיות בחירה.

זה השטח שבו «העשירון העליון החדש» עובד. הפרקים החופשיים לא מזכירים צ'אטבוטים של AI. הם עוסקים בברירות מחדל: מה קורה לאדם כשהפיד, האלגוריתם והפלאפון מחליטים מה בא אחר כך. עוזרי AI הם עוד דבר שיכול להפוך לברירת מחדל, ולכן ההיגיון של הספר עובר הלאה. הפוסט הזה הוא הקריאה שלנו בהיגיון הזה, ולא ציטוט על AI.

למה ברירות מחדל מתחזקות כשאנחנו עייפים

מהלך III אומר דבר שקל להחמיץ. במשך זמן רב ניהול בחירות פירושו שקילה קפדנית של חלופות. היום, בגלל עומס דיגיטלי, אומר הספר, למשקל של ברירת המחדל יש כוח מכריע: אנחנו עייפים מדי כדי לחפש חלופות, ולכן נוטים להסתפק במה שמונח לפנינו.

הספר מצטט את הוגה הניהול פיטר דרוקר על הסיבה שזה חשוב דווקא עכשיו. לראשונה, מספרים משמעותיים וגדלים במהירות של אנשים יכולים לבחור, ולראשונה הם יצטרכו לנהל את עצמם. כלי שעונה מיד מקל מאוד להפסיק לנהל את עצמכם.

הספר לא נגד כלים

כדאי להיות הוגנים כלפי הספר. מהלך IX קובע שבחירה אוטומטית בכל הצעה של האלגוריתם במהלך היום אינה בהכרח רעה כשלעצמה. הוא גם קובע שפרישה מוחלטת אינה פתרון מציאותי לרוב האנשים, ושמי שמתנתק לגמרי רק מחליף ברירת מחדל אחת באחרת: במקום «תמיד איתי» מקבלים «אף פעם».

הדוגמה שלו היא המוזיקאי אד שירן, שהתרחק מהפלאפון, מהמיילים ומהרשתות ב-2015, אחר כך העביר את המיילים לאייפד וב-2021 רכש נוקיה בסיסי כדי שיהיה אפשר להשיג אותו. הסירוב המוחלט לא החזיק מעמד, והלקח של הספר הוא ששני הקצוות משמיטים את רגע הבחירה המודעת.

אם מיישמים את זה על AI, אותו לקח אומר: לא «אף פעם לא להשתמש בו» ולא «תמיד לשאול אותו קודם» הם החלטה. שניהם ברירות מחדל.

רגע מודע בינכם לבין הכלי

מהלך IX מתאר את מה שהוא מכנה רווח המעבר. בסף, עוברים לרגע לניוטרל ובוחרים, במקום לתת להרגל לבחור. הספר בונה את זה סביב הדלת והפלאפון, אבל המבנה כללי: רגע מסומן, דחיפה קלה, בחירה שהיא שלכם.

הנה דרך אחת ליישם, כהצעה שלנו ולא ככלל מהספר.

1. קודם מגדירים את המשימה. לפני שפותחים את הכלי, אומרים במשפט אחד מה רוצים ממנו. אם אי אפשר, מושיטים יד מתוך הרגל.
2. עושים ניסיון ראשון בעצמכם. לא תמיד, אבל מספיק פעמים כדי שהמיומנות תישאר שלכם: שרטוט גס, ניחוש ראשון, שורה ראשונה.
3. משתמשים בכלי כדי להרחיב, לא כדי להחליף. מבקשים ממנו חלופות לרעיון שלכם, לא את הרעיון.
4. מסיימים במעבר שלכם. המילה האחרונה על כל דבר שנושא את השם שלכם צריכה להיות שלכם.

אף אחד מאלה לא אוסר דבר. הם מוסיפים הפסקה במקום שבו היה רפלקס.

שלוש שאלות לפני שפותחים את הכלי

הספר לא נותן רשימת בדיקה, אבל השאלה המרכזית שלו, מי קבע את הקואורדינטות והגבולות של המסלול הזה, מתפרקת בקלות לשלוש שאלות קטנות. אלה השאלות שלנו, בהשראת הספר.

• מי קבע שזה הצעד הראשון? האם בחרתי להתחיל כאן, או שזה פשוט מה שהיד עושה?
• האם הייתי בוחר כך גם אם הכלי לא היה זמין? אם התשובה לא, זה סימן להרגל ולא להחלטה.
• מה אני מוותר עליו כשאני מוותר על הניסיון הראשון? לפעמים כלום, ולפעמים בדיוק המיומנות שרציתי לבנות.

שלוש שאלות לוקחות עשר שניות. זה בדיוק האורך של רגע בחירה.

להיות המטטור של עצמכם

מהלך III שואל דמות רומית, המטטור, שהלך לפני הצבא וסימן את הקרקע שבה יוקם המחנה. הספר אומר שהאלגוריתם של היום פועל כמטטור דיגיטלי דינמי, שמשרטט מחדש את הקואורדינטות של המציאות שלכם בזמן אמת. האזהרה שלו קצרה: אין ואקום. אם לא תקבעו את הצפון שלכם, מישהו אחר יקבע את גבולות מה שאתם עושים.

בשימוש ב-AI, לקבוע צפון משלכם פירושו להחליט מראש אילו סוגי חשיבה נשארים אצלכם: השיפוט מה חשוב, הטעם, ההחלטה הסופית. אפשר להעביר טיוטות וחיפושים. את הכיוון שומרים.

תרגול יומי קטן מהספר

מהלך III מציע תרגיל קטן אחד: משאירים את הפלאפון מחוץ לשירותים, המקום היחיד שנכנסים אליו לבד, ויוצרים מרחב בלי פלאפון ובלי ספר. נמצאים עם עצמכם. להיות המטטור לפחות פעם ביום.

זה נשמע לא קשור, וזו הנקודה. כמה דקות ביום שבהן שום דבר לא עונה במקומכם הן הדרך להבחין אם החשיבה שלכם עדיין דולקת.

מה זה לא מבטיח

הספר לא טוען שחקר עוזרי AI, והפוסט הזה גם לא. אין בו מספר על כמה אנשים נשענים עליהם יותר מדי. מה שהוא מציע הוא דרך להסתכל: לשאול מי קבע את ברירת המחדל, ולשמור רגע בינכם לבין הכלי שבו הבחירה שלכם.

אם המסגרת הזאת שימושית, הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.