איך לגרום למתבגר להניח את הפלאפון בארוחת ערב בלי פיצוץ ומריבה?

למה ארוחת ערב הופכת לקרב

עד שהמשפחה מתיישבת לאכול, הפלאפון כבר שעות ארוכות ברירת המחדל. הוא בכיס או ביד, ובדיוק באמצע משהו. ואז מישהו אומר «פלאפונים בצד», ובקשה שנשמעת סבירה נוחתת כדרישה ברגע הכי פחות נוח, מול קהל.

התגובה שבאה אחריה כמעט אף פעם לא עוסקת בארוחה. היא עוסקת בכך שמצווים עליך לוותר, מול כולם ועכשיו, על דבר שהוא חצי מהחיים החברתיים שלך. מתבגר שמתפוצץ עושה לא פעם בדיוק מה שרוב המבוגרים היו עושים במקומו.

לפי הספר, פקודה ליד השולחן דורשת כוח רצון בסוף יום מתיש, וכוח רצון הוא בדיוק מה שהפלאפון בנוי לשחוק. המהלך הטוב יותר הוא לפעול מוקדם יותר, לפני שמישהו רעב או עצבני.

מה הספר אומר, ומה לא

ב«העשירון העליון החדש» אין פרק על מריבות סביב ארוחת ערב. יש בו מהלך IX, שמתרחש ב-20:09, בדלת. שם היום עובר מבחוץ לפנים, והספר טוען שהמעבר הוא המקום הטוב ביותר לשנות ברירת מחדל. הרעיון מתאים מאוד לשאלה, ולכן הפוסט מיישם אותו. איפה שהספר אומר משהו, כתוב כך. איפה שזה יישום, גם זה כתוב.

הרעיון: מעבר, לא כלל

מהלך IX מתאר שלוש פעולות פשוטות, שהספר קורא להן ZUZA.

• חלוקת המרחב. מחלקים את החיים לשני סוגי מרחב: מרחב פנימי השמור ל«עצמי», שבו אתם קובעים מה נכנס, ומרחב חיצוני הפתוח לעולם.
• סימון פיזי. יוצרים גבול מוחשי בנקודת המעבר, סף הדלת, ובו תחנת עגינה ייעודית לפלאפון.
• רגע הבחירה. התחנה היא דחיפה קלה (Nudge). היא לא אוסרת דבר. ברגע המעבר היא מזמינה בחירה מודעת אחת: להכניס את הפלאפון פנימה או להשאיר אותו בחוץ.

הספר מדגיש ששתי התשובות בסדר. לפעמים הגיוני להכניס את הפלאפון. העניין הוא שהוא נכנס בהחלטה ולא באוטומט.

הוא גם שואל מושג מהפסיכולוג ג'יימס ג'יי גיבסון, אפורדנס, זימון פעולה: חפץ מזמין פעולה. כפתור מזמין לחיצה, כיסא מזמין ישיבה. תחנת עגינה בכניסה מזמינה בחירה לגבי הפלאפון. ההזמנה טמונה בחפץ עצמו, ולכן אף אחד לא צריך לזכור משהו או לגייס כוח רצון בסוף היום.

למה זה מתאים למתבגר

מתבגר יכול לסרב לפקודה, ולא פעם הוא מסרב. הרבה יותר קשה להתווכח עם מקום ליד הדלת שכל המשפחה משתמשת בו, בלי נאום ובלי אדם אחד שמצביעים עליו. השינוי עובר מדרישה ליד השולחן להרגל שבנוי לתוך הכניסה. זו הקריאה שלנו בהיגיון של הספר, לא הבטחה שזה עובד על כל מתבגר.

ההורים קודם

מהלך IX מתחיל מצד המבוגר: הוא מתאר, בגוף ראשון, כמה קרוב הפלאפון נעשה למי שנושא אותו. הכנות הזאת היא נקודת המוצא. כלל שחל רק על ילדים אומר להם שהפלאפון הוא עונש. מקום ליד הדלת שגם ההורים משתמשים בו אומר להם שזה הרגל של המשפחה.

לכן ההורים מעגנים ראשונים, שבוע שלם, בלי להעיר על זה.

שבוע ראשון, צעד אחרי צעד

1. בוחרים מקום. לפי הספר, כל חפץ קבוע בכניסה יכול לשמש תחנה, גם כיסא פשוט. חניה ייעודית היא אפשרות אחת. ZUZA, החניה לפלאפון בכניסה שבארי צורי פיתח, נותנת לפלאפון מקום מסומן בכניסה, והאפליקציה סופרת כמה זמן הפלאפון עגן שם. היא לא נועלת את הפלאפון ולא חוסמת כלום.
2. ההורים מעגנים ראשונים. בלי הכרזה ובלי הרצאה.
3. אומרים את זה פעם אחת, כהזמנה. למשל: «כאן הפלאפונים נחים כשחוזרים הביתה. הפלאפון שלך, ההחלטה שלך.» ואז עוזבים.
4. סופרים שני מספרים. הספר מציע לרשום בסוף כל יום כמה פעמים עוגן הפלאפון וכמה זמן הוא שהה שם, ולהשוות משבוע לשבוע. הורים יכולים גם ללמוד מהמספרים על דפוסי ההתנהלות של הילדים ולקבוע יחד איתם יעדים.
5. בודקים יחד אחרי שבוע. מדברים על המספרים, לא על האדם.

גם בלילות

בראיונות הרחוב שמאחורי הספר, אנשים ששאלו אותם איפה ילדים צריכים להניח את הפלאפון בלילה ענו כמעט בלי מחלוקת: רחוק מהילד, ורובם הדגישו, מחוץ לחדר. מהלך IX מוסיף מחקר: ניתוח של מחקרים שהקיפו כ-125,000 ילדים ובני נוער מצא שמכשיר בחדר השינה בזמן השינה, גם בלי שימוש, קשור לשינה קצרה ופחות טובה ולישנוניות בשעות היום. זה קשר ולא סיבתיות, והוא נוגע לצעירים. זו סיבה לתת לפלאפון מקום מחוץ לחדר השינה, והמקום ליד הדלת עושה את שתי העבודות.

למה לא לצפות

אל תצפו לערב שקט כבר בפעם הראשונה. אל תצפו שכל פלאפון יישאר ליד הדלת, כי הספר לא מבקש את זה. בערבים מסוימים הפלאפון יגיע לשולחן בבחירה, וזה דבר שונה מפלאפון שמגיע מתוך הרגל.

מה שמשתנה הוא ברירת המחדל. השיחה עוברת מ«תן לי את זה» ל«איפה זה נח כשחוזרים הביתה». ברוב המשפחות, זה ויכוח קטן בהרבה.

הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.