איך להפסיק לפעול באוטומט ולנקות הסחות דעת סביבתיות?

למה כוח רצון הוא הכלי הלא נכון

כשאנחנו מרגישים שאנחנו נסחפים באוטומט, האינסטינקט הוא להתאמץ יותר: להתרכז, להתנגד. הספר טוען שזה קריאה שגויה של המצב. מהלך III אומר שדחיפות נסתרות פזורות לאורך הדרך ומכוונות את צעדיכם בלי שתבחינו. אתם משוכנעים שאתם בוחרים בעצמכם, אבל כל מה שאתם עושים מתרחש בתוך גבולות שנקבעו מראש.

אם הסביבה היא שמכוונת, הסביבה היא המקום שבו השינוי צריך להתרחש. כוח רצון, מציין הספר, הוא מה שחסר הכי הרבה בסוף יום מתיש.

התשובה המעשית היא לא בריחה

מהלך IX מפורש: הפתרון המעשי אינו לברוח מהמציאות הדיגיטלית, אלא לעצב מחדש את הסביבה בתוכה. המטרה היא סימון ברור של מרחבים וזמנים שבהם מחלצים את עצמנו מברירת המחדל של הפלאפון ובוחרים מחדש.

לכן הספר אינו מניפסט נגד טכנולוגיה. הוא אומר שאלגוריתמים חכמים, תקשורת מהירה וכלים דיגיטליים הם עזרים מצוינים, כל עוד אנחנו אלו שבוחרים באמת מתי ואיך להשתמש בהם. הוא גם אומר שלפעמים נכון להישאר באוטומט, ושאנחנו מרגישים מתי זה לא נכון.

מה הספר מתכוון כשהוא מסמן מרחב

מהלך IX מציע שלוש פעולות פשוטות, שהספר קורא להן ZUZA.

• חלוקת המרחב. מחלקים את החיים למרחבים: מרחב פנימי השמור ל«עצמי», שבו אתם קובעים מה נכנס, ומרחב חיצוני הפתוח לעולם. הספר מונה דוגמאות: הבית, חדר השינה, המשרד, מקומות תפילה ומרחבים שבהם נפגשים עם חברים.
• סימון פיזי. יוצרים גבול מוחשי בנקודת המעבר, ובו תחנת עגינה ייעודית לפלאפון.
• רגע הבחירה. התחנה היא דחיפה קלה שלא אוסרת דבר. היא מביאה בחירה מכוונת בזמן המעבר.

הסיבה שזה עובד דווקא על האוטומט היא שזה מוסיף צעד פיזי למשהו שהיה בלתי נראה.

נותנים לחפץ להזמין

הספר שואל מושג מהפסיכולוג ג'יימס ג'יי גיבסון, אפורדנס, זימון פעולה. כפתור מזמין לחיצה וכיסא מזמין ישיבה. גיבסון סבר שתפיסה היא ישירה, בלי פרשנות פנימית, ולכן ההזמנה נקלטת ברגע שרואים את החפץ. תחנת העגינה ליד הדלת מזמינה בחירה לגבי הפלאפון, ומפני שההזמנה בנויה לתוך החפץ, אין צורך לזכור דבר או לגייס כוח רצון.

מהלך IX מוסיף אירוניה ששווה לשמור. אותו היגיון, אומר הספר, עומד מאחורי עיצוב הממשקים בחברות הטכנולוגיה הגדולות, מהחלקת מסך בטיקטוק ועד כפתור שכמעט מבקש שילחצו עליו. תחנת עגינה בכניסה לוקחת את הטכניקה הזאת ומשתמשת בה בשבילכם בעולם הפיזי.

הרווח הצר שבו אפשר לבחור

בין בחוץ לבפנים יש רווח מעבר, ובו אפשר לעבור לרגע לניוטרל. הספר קורא לתוצאה בחירה מכוונת: החלטה מודעת שמתקבלת ברגע המעבר, במקום הרגל שרץ מעצמו. בכניסה לבית, הרווח הזה הוא צעד אחד.

זה שימושי אם רוצים לעבוד על הסחות דעת. אין צורך להוציא כל הסחה מהחיים. צריך מספר קטן של רגעים מסומנים שבהם ברירת המחדל נקטעת.

איך מבחינים בין הסחה לבחירה

לא כל הסחה צריכה לצאת מהחיים, ולא כל אוטומט הוא טעות. ההבדל הפשוט הוא אם אפשר לנקוב בסיבה. כשאתם מרימים את הפלאפון וחשים שאתם יודעים למה, זו בחירה, גם אם היא קטנה. כשאתם מרימים אותו ופתאום שואלים את עצמכם איך הגעתם לכאן, זו הסחה שנולדה מהסביבה. השאלה האחרונה, «איך הגעתי לכאן», היא סימן שאפשר לעבוד איתו: היא אומרת איפה חסר סימון, ובאיזה מעבר כדאי להציב חפץ.

מיישמים

הצעדים שלהלן הם היישום שלנו לספר.

1. בוחרים מעבר אחד. דלת הכניסה, דלת חדר השינה או דלת המשרד. רק אחד.
2. מניחים שם משהו. הספר אומר שכל חפץ קבוע עובד, גם כיסא פשוט. חניה לפלאפון היא אפשרות אחת, ו-ZUZA, החניה בכניסה שבארי צורי פיתח, היא אחת מהן. היא סופרת כמה זמן הפלאפון עגן ולא נועלת ולא חוסמת דבר.
3. מנסחים את השאלה. במעבר שואלים: להכניס, או להשאיר בחוץ?
4. חוזרים על זה שבוע, ואז מוסיפים מעבר שני. לא מעצבים מחדש את כל הבית בבת אחת.
5. מסתכלים על שני מספרים. הספר מציע כמה פעמים עיגנתם את הפלאפון ולכמה זמן, בהשוואה משבוע לשבוע.

מה זה לא טוען

הספר לא אומר שכל הסחה היא בעיה או שאוטומט הוא תמיד רע. הוא אומר שהבעיה היא כשאי אפשר להבחין בין השניים. שום דבר לא אסור. המטרה היא שכשהפלאפון נכנס לחדר, הוא עושה זאת בהחלטה שלכם.

מי שרוצה להתחיל ללא ציוד יכול לבחור את הדלת הקרובה ביותר, להניח עליה כל חפץ קבוע, ולשאול את השאלה אחת בערב. התוצאה הראשונה היא לא פחות הסחות, אלא היכולת להבחין בהן.

הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.