אמרו לי ש-PPE לוקח שלוש שנים. התייחסתי לזה כמו לספרינט.

תואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (PPE) בנוי כמרתון: שלוש שנים, שלוש דיסציפלינות, שלוש עדשות שונות לגמרי להסתכל דרכן על העולם.

בין אוקטובר 2023 ליולי 2025 עברתי את התוכנית הזאת באוניברסיטה הפתוחה — שנה פחות מהמסלול הרגיל. באמצע הדרך, בין משבר לאומי, עבודה ומשפחה, הגעתי לשחיקה מוחלטת שכמעט סיימה את הסיפור לפני הזמן.

אבל החיכוך הזה הוא בדיוק מה שאילץ אותי להתפתח. הבנתי שהמסע הזה מעולם לא היה על התעודה. הוא היה על שלושה דברים.

תיעדוף חסר רחמים. עקרון פארטו בפעולה: כדי לדחוס תואר של שלוש שנים לשנתיים, צריך לזהות את 20 האחוזים שמייצרים 80 אחוז מהתוצאה. זה לא טריק ללימודים. זה הפך לתבנית שלי להתמודדות עם כל אתגר עסקי מורכב.

זריזות מחשבתית. מעבר יומי בין הובלה בשטח למידול כלכלי מורכב חידד את היכולת לעבור בין הקשרים ברגע, ולקבל החלטות מהירות בסביבה שמשתנה כל הזמן.

רוב הגבולות הם פסיכולוגיים. הספרינט הזה הוכיח שגם המבנים הכי נוקשים ניתנים לעיצוב מחדש, אם מגיעים אליהם עם משמעת תפעולית ותפיסה של מכפיל כוח.

במבט לאחור, לסיים תואר של שלוש שנים בשנתיים לא היה יעד אקדמי. זה היה מבחן מנהיגות. וזו גם בחירה: להחליט מה חשוב באמת, ולוותר על כל השאר.

מה ציר הזמן הכי דחוס ששרדת? מה הוא לימד אותך?