מה לעשות אם אני מרגיש שהפלאפון מנהל לי את החיים?

לתחושה יש שם בספר

הפתיח של «העשירון העליון החדש» פונה לקוראים שמפריעה להם שאלה אחת: מי הבוס ברגע הזה, אתה או המכשיר? הוא נכתב גם למי שמפריעה לו התחושה שהוא נוכח בגוף ונעדר באמת. אם זו התחושה שלכם, הספר אומר שאתם הקוראים שלמענם הוא נכתב, ושהתחושה ראויה להתייחסות רצינית ולא להסברים.

מהלך IX מתחיל בתיאור כן של עד כמה זה עמוק. הפלאפון הוא יועץ, איש סוד, ארנק, זיכרון וחלק נוסף במוח, והוא צמוד עד כדי כך שבני המשפחה קוראים לו מוצץ אלקטרוני. הספר מצטט נתון שמתאים: 83% מצעירי דור ה-Z מעידים שיש להם מערכת יחסים לא בריאה עם הפלאפון. הנתון הוא ציטוט של הספר ולא נבדק כאן, אבל התיאור יישמע מוכר לרוב הקוראים.

התשובה הפיתוי, ולמה הספר דוחה אותה

כשפלאפון מרגיש כמי שמנהל, התשובה המתבקשת היא להיפטר ממנו. מהלך IX בוחן בדיוק את זה. הוא מספר על המוזיקאי אד שירן, שב-2015 הודיע על הפסקה מהפלאפון, מהמיילים ומהרשתות החברתיות, ואמר שהוא רואה את העולם דרך מסך ולא דרך העיניים שלו. הוא סיפר שהגיע ל«מקום נמוך מאוד» עם הפלאפון.

הספר מכבד את ההחלטה, ואז מצביע על הגבול. ניתוק מוחלט וממושך אינו פתרון מציאותי לרובנו, כי אנחנו זקוקים לפלאפון לדברים חיוניים כמו זיהוי ותשלום. גם שירן לא התנתק לגמרי: הוא העביר את המיילים לאייפד, וב-2021 רכש נוקיה בסיסי כדי שהממשלה הבריטית תוכל לאתר אותו בבידוד.

הנקודה העמוקה יותר היא שניתוק מוחלט מחליף ברירת מחדל אחת באחרת. במקום «תמיד איתי» מקבלים «אף פעם». בשני המקרים אין רגע של בחירה מודעת.

מה הספר מציע במקום

החלופה של הספר היא לעצב מחדש את הסביבה, בסימון המרחבים בחיינו שבהם אנחנו נפרדים מהפלאפון זמנית. הוא מתאר שלוש פעולות פשוטות, שהוא קורא להן ZUZA.

• חלוקת המרחב. מחלקים את החיים למרחב פנימי השמור ל«עצמי», שבו אתם קובעים מה נכנס, ולמרחב חיצוני הפתוח לעולם.
• סימון פיזי. מסמנים את נקודת המעבר, סף הדלת, בתחנת עגינה ייעודית לפלאפון.
• רגע הבחירה. התחנה היא דחיפה קלה שלא אוסרת דבר. ברגע המעבר היא מזמינה בחירה מודעת: להכניס את הפלאפון או להשאיר אותו בחוץ.

גם כשהפלאפון כן נכנס, הוא נכנס כי בחרתם. הספר אומר שכך השליטה חוזרת לידיים שלכם.

צעד ראשון שאפשר לעשות הערב

הספר מסיים את מהלך IX בבחירה: להשאיר בלילה את הפלאפון מחוץ לחדר, על כיסא שארגנתם לו במיוחד, או להמשיך לחיות לפי ברירות המחדל שקבעו אחרים. כיסא מספיק. הספר אומר שכל חפץ קבוע בכניסה יכול לשמש תחנה.

ההצעות שלנו לשבוע הראשון, שהן יישום ולא ציטוטים:

1. בוחרים מקום אחד ושעה אחת. דלת אחת, ושעת הערב שהכי רוצים להחזיר.
2. מעגנים שם את הפלאפון כשנכנסים. עושים את זה כל יום במשך שבוע.
3. מבחינים מה קורה בעשר הדקות הראשונות. הספר מבקש מודעות ולא כוח רצון ולא רישום מושלם.
4. סופרים שני מספרים. הספר מציע לרשום כמה פעמים עיגנתם את הפלאפון וכמה זמן הוא שהה שם, ולהשוות משבוע לשבוע. ZUZA, החניה לפלאפון בכניסה שבארי צורי פיתח, סופרת עיגון ולא נועלת ולא חוסמת דבר.

למה זה מתאים לאופן שבו המוח מתנהג

מהלך IX משתמש ברעיון של הפסיכולוג ג'יימס ג'יי גיבסון: חפץ יכול להזמין פעולה. כפתור מזמין לחיצה, כיסא מזמין ישיבה. תחנת עגינה ליד הדלת מזמינה בחירה לגבי הפלאפון, ומפני שההזמנה טמונה בחפץ, אין צורך לזכור אותה או לגייס כוח רצון בסוף יום מתיש. זה טיעון עיצוב, לא הבטחה לתוצאות.

למי הספר לא מיועד

הפתיח של הספר פונה גם למי שאומר על עצמו שהוא «מכור» לפלאפון ובוחר לוותר לעצמו, ואומר במפורש שהספר לא בשבילו. זה לא נועד להעליב. זה אומר שהספר מניח שיש בחירה, ושהוא מתחיל מאדם שמוכן לקחת אחריות על אדריכלות ההחלטות שלו.

מה זה לא דורש

זה לא דורש אשמה, והוא לא טוען שהפלאפון הוא האויב. לפעמים נכון להישאר באוטומט, והספר אומר שאנחנו מרגישים מתי. השאלה היא אם הפלאפון בידכם כי החלטתם, או כי ההרגל החליט במקומכם. אפשר לענות על זה רק אם יש רגע להחליט, ולכן כל הרעיון של הספר הוא ליצור את הרגע הזה בתוך הבית, במקום קבוע ונגיש, ולא לחכות לרגע של חולשת רצון.

מי שרוצה לבדוק את זה בלי להתחייב, יכול להתחיל בערב אחד. כיסא אחד ליד הדלת, פלאפון אחד שנח עליו, ובחירה אחת שאתם עושים בעצמכם. אחר כך שואלים: מה השתנה בערב הזה, ומה לא.

הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.