איך לדעת מה אני באמת רוצה מול כל הרעש וההמלצות האלגוריתמיות מסביב?

כשההמלצות נכונות

הגרסה הקשה של השאלה הזאת אינה על המלצות גרועות. היא על טובות. הפיד מראה שיר שאתם אוהבים, סרטון שהייתם צריכים, מאמר שמתאים למצב הרוח. הספר מתאר בדיוק את זה: בוקר שבו רשימת השירים, החדשות והדרך לרכבת מרגישים כאילו נעשו בשבילכם.

התצפית שלו היא שהתחושה הזאת היא המנגנון החזק ביותר של ברירת המחדל הדיגיטלית. מפני שהיא מרגישה כמו הטעם האישי שלך והבחירה החופשית שלך, אין סיבה הגיונית להסתכל מעבר אליה. ברירת המחדל לא פועלת בכך שהיא רעה, אלא בכך שהיא נעימה.

המספרים שהספר מצטט

מהלך III מחזק את הטענה בשני סקרים. בסקר של מכון Pew משנת 2024, 85% ממשתמשי טיקטוק בארצות הברית אמרו שהתוכן שהאלגוריתם נתן להם בעמוד «For You» מעניין, לפחות במידה מסוימת. בסקר YouGov מספטמבר 2026 באוסטרליה, 54% מדור ה-Z אמרו שאם יינתן להם לבחור הם מעדיפים להשאיר את ההמלצות האלגוריתמיות פועלות, לעומת 31% בלבד מכלל המבוגרים.

אלה ציטוטים של הספר. הם לא נתונים שנבדקו כאן. מה שהם ממחישים הוא שאנשים לא מרומים לאהוב את מה שמראים להם: רבים מאיתנו באמת אוהבים אותו. לכן השאלה «האם אני אוהב את זה?» לא יכולה לומר לכם אם בחרתם בזה.

שאלה טובה יותר: מי קבע את הקואורדינטות?

הספר מציע שאלה אחרת, והיא לב מהלך III: מי קבע את הקואורדינטות והגבולות של המסלול הזה? העניין אינו שהמסלול שגוי. העניין הוא שכשאתם שוכחים לשאול, אתם כבר לא בוחרים בין אפשרויות. אתם נעים בתוך גבולות שנקבעו מראש.

מהלך III משווה את האלגוריתם של היום למטטור רומי, הקצין שהלך לפני המחנה וסימן את הקרקע. האלגוריתם עושה את זה באופן דינמי, ומשרטט מחדש את הקואורדינטות של המציאות שלכם בכל נגיעה. האזהרה של הספר היא שאין ואקום: אם לא תקבעו את הצפון שלכם, מישהו אחר יקבע.

שלוש דרכים לשמוע את עצמכם

הספר נותן תרגיל אחד לזה, והאחרים הם היישום שלנו.

1. לוקחים דקה בלי פלאפון ובלי ספר. הספר מציע להשאיר את הפלאפון מחוץ לשירותים, המקום היחיד שנכנסים אליו לבד, וליצור מרחב בלי פלאפון וגם בלי ספר. להיות עם עצמכם. להבחין מה אתם רוצים כשדבר לא מציע שום דבר.
2. משווים לפני שגוללים. לפני שפותחים פיד, רושמים בכמה מילים מה חיפשתם. אחר כך בודקים עד כמה נשארתם קרובים. זו הצעה שלנו.
3. שואלים את שאלת מהלך III על החלטה אחת ביום. לא על הכול, שזה מתיש. על אחת: מי קבע את האפשרויות שאני בוחר מתוכן?

הבוס החדש של ברירות המחדל

מהלך III מתאר מנהל שנכנס לחדר ואומר «אל תדאג, הכנו לך הכול». היום, אומר הספר, אין צורך במנהל שייכנס: הפלאפון מכריז את המשפט הזה בכל בוקר. הוא הבוס החדש של ברירות המחדל שלנו.

התמונה לא נועדה להפחיד. היא נועדה להזכיר שיש מי שהכין הכול מראש, ושהנוחות היא חלק מהמנגנון. מי שמבחין בזה כבר לא נשאב פנימה בלי לשים לב, והוא יכול להחליט מתי נוח לו לקבל את מה שהוכן ומתי לא.

הסף כמקום לשאול

מהלך IX מוסיף מקום לשאול. הוא מתאר את הדלת כרווח צר בין בחוץ לבפנים, שבו אדם יכול לעבור לרגע לניוטרל ולבחור בחירה מודעת אחת לגבי הפלאפון: להכניס אותו או להשאיר בחוץ. הספר ברור ששום דבר לא אסור. לפעמים התשובה הנכונה היא להכניס את הפלאפון. הערך הוא שהוא נכנס בהחלטה ולא באוטומט.

זה מודל שימושי לרצונות בכלל. רצון שאפשר לנקוב בו בסף, כשהפיד מחוץ לטווח, סביר יותר שהוא שלכם.

מודדים בלי לשפוט

לגבי הפלאפון עצמו, הספר מציע שני מספרים פשוטים: כמה פעמים ביום בחרתם לעגן את הפלאפון, וכמה זמן הוא שהה שם. רושמים אותם בסוף כל יום ומשווים משבוע לשבוע. ZUZA, החניה לפלאפון בכניסה שבארי צורי פיתח, סופרת עיגון כדי שלא תצטרכו. המספרים הם מראה, לא ציון.

מה זה לא יגיד לכם

זה לא יגיד לכם מה אתם רוצים. הספר זהיר בעניין הזה. הוא לא אומר שהמלצות הן דבר רע, והוא לא טוען שהוא מכיר את הטעם שלכם. הוא אומר שהשאלה «מתי ואיפה חשוב לי שהבחירה תהיה באמת שלי?» היא שלכם לענות עליה, ושאפשר לענות עליה רק אם יש רגע שבו שום דבר לא עונה במקומכם.

הדרך הפשוטה להתחיל היא רגע אחד ביום. מקום אחד שבו הפלאפון נשאר בחוץ, וכמה שניות של שקט לפני שמישהו אחר, או משהו אחר, מציע לכם מה לרצות. גם אם תחליטו בסוף לקחת את מה שמוצע, תדעו שלקחתם.

הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.