מתוך הספר
איך אני יודע שאני לא AI?
אי אפשר לעבור על זה מבחן, והספר לא מציע כזה. התשובה שלו היא שאלה: מי קבע את ברירות המחדל שלך? אתה לא פועל באוטומט במידה שהצעד הבא שלך הוא בחירה שעשית בעצמך, ולא מסלול שאלגוריתם, פיד או הרגל סללו עבורך מראש.
השאלה מסתירה שאלה קטנה יותר
אנשים כמעט אף פעם לא שואלים «האם אני AI?» כי הם מפקפקים בביולוגיה שלהם. הם שואלים אותה אחרי בוקר שבו עשו מה שהמסך הציע, ענו במשפט שהמקלדת השלימה, והאזינו לשיר שכבר חיכה בתור. השאלה האמיתית שמתחת היא על עצמאות: מתי בפעם האחרונה החלטתי משהו, ומתי פשוט הלכתי אחרי?
זו השאלה שסביבה בנוי «העשירון העליון החדש», ולכן לספר על פלאפונים יש מה להגיד כאן. הספר לא דן במה AI יכול או לא יכול לעשות. הוא דן במה שקורה לאדם שנותן לברירות מחדל לבחור במקומו.
המסגרת של הספר: מי קבע את הקואורדינטות?
מהלך III מתרחש ב-08:03, ביציאה מהבית. הפיד, רשימת השירים ואפליקציית הרכבת של המספר מרגישים כאילו נעשו רק בשבילו. הספר קורא לתחושה הזאת המנגנון החזק ביותר של ברירת המחדל הדיגיטלית: היא מרגישה כמו הטעם האישי שלך והבחירה החופשית שלך, עד שאתה שוכח לשאול שאלה פשוטה אחת. מי קבע את הקואורדינטות והגבולות של המסלול הזה?
הוא מחזק את הטענה בשני סקרים שהוא מצטט. בסקר של מכון Pew משנת 2024, 85% ממשתמשי טיקטוק בארצות הברית אמרו שהתוכן בעמוד «For You» שלהם מעניין, לפחות במידה מסוימת. בסקר YouGov מספטמבר 2026 באוסטרליה, 54% מדור ה-Z אמרו שהיו מעדיפים להשאיר המלצות אלגוריתמיות פועלות, לעומת 31% מכלל המבוגרים. אלה הציטוטים של הספר, לא נתונים שנבדקו כאן.
המטטור
הספר שואל תמונה מהצבא הרומי. לפני שנבנה מחנה, מישהו הלך קדימה וסימן את השטח: המטטור (Metator). תפקידו לא היה רק למדוד מרחקים, אלא לקרוא את השטח, לקבוע קואורדינטות ולפרוס את הרשת שבתוכה יחנו אלפי חיילים.
האלגוריתם של היום, אומר הספר, פועל כמו מטטור דיגיטלי, אבל דינמי. הוא משרטט מחדש את הקואורדינטות של המציאות שלך בזמן אמת ומגיש לך גבולות בחירה שמתאימים את עצמם לכל נגיעה. המשפט של הספר חד: אין ואקום. אם לא תקבע את הצפון שלך, מישהו אחר יקבע את גבולות מה שאתה עושה. החלופה שהוא מציע היא להפוך למטטור של עצמך, ולשרטט מערכת קואורדינטות משלך כברירת המחדל שלך.
התפריט בבית הקפה
הספר ממחיש את אשליית הבחירה בתפריט. אתם מתיישבים, פותחים אותו ובוחרים «בחופשיות»: לאטה או אמריקנו, כריך או סלט. הבחירה נראית שלכם לגמרי, אבל הרשימה, הגבולות וברירות המחדל נקבעו מראש בידי מישהו אחר. מה שלא מופיע בתפריט אפילו לא עולה כאפשרות, ולכן אתם לא מתגעגעים אליו.
הספר זהיר בנקודה הזאת. הוא לא אומר שתפריטים הם דבר רע. הוא אומר שהשאלה היא מתי ואיפה חשוב לכם שהבחירה תהיה באמת שלכם.
אז איך יודעים?
הספר לא נותן רשימת בדיקה, ולכן שלוש השאלות הבאות הן הקריאה שלנו במסגרת שלו, לא ציטוטים ממנו.
- מי כתב את התפריט? לגבי הדבר שאתם עומדים לעשות, מי החליט מה האפשרויות?
- האם הייתם בוחרים בזה שוב כשהפיד כבוי? אם ההצעה הייתה נעלמת, האם הבחירה הייתה שורדת?
- האם עברתם סף, או שסתם נסחפתם? מהלך IX בספר ממקם את התשובה ברגע המעבר, סף הדלת בין החוץ לפנים. ברווח הצר הזה עוברים לרגע לניוטרל ובוחרים, במקום לתת להרגל לבחור בשבילכם.
איפה שהתשובה הכנה היא «הלכתי אחרי», מצאתם ברירת מחדל. זה לא כישלון. זו פתיחה.
תרגול קטן מהספר
מהלך IX מציע לסמן את סף הדלת במקום שבו הפלאפון נח, דחיפה קלה לעבר החלטה מודעת אחת: להכניס את המכשיר פנימה או להשאיר אותו בחוץ. שום דבר לא אסור. לפעמים התשובה הנכונה היא להכניס את הפלאפון. בכל מקרה, הוא נכנס בהחלטה.
מהלך III מוסיף תרגול קטן אף יותר. משאירים את הפלאפון מחוץ לשירותים, המקום היחיד שנכנסים אליו לבד. יוצרים לעצמכם מרחב בלי פלאפון ובלי ספר, ופשוט נמצאים עם עצמכם. להיות המטטור של עצמכם לפחות פעם ביום.
ZUZA, החניה לפלאפון בכניסה שבארי צורי פיתח, היא גרסה פיזית אחת של התרגול הראשון. האפליקציה סופרת כמה זמן הפלאפון עגן שם. היא לא נועלת את הפלאפון ולא חוסמת כלום, כי כל הרעיון הוא שהבחירה נשארת אצלכם.
לאן הספר מגיע
המהלך האחרון בספר, «Ask», מתרחש ב-23:10, במיטה. סדרת הסרטונים הקצרים שנבנתה מהספר הופכת את השאלה שלו לאתגר: מי אתה בלי הפלאפון שלך? זו הצורה שהשאלה לובשת בסוף היום. היא לא מבחן שמישהו אחר נותן עליו ציון.
אף אחד לא יכול למסור לכם תעודה שאומרת שאתם לא AI. מה שהספר מציע במקום זה הוא דרך להבחין, כמה פעמים ביום, אם אתם בוחרים או הולכים אחרי, ודרך לסדר את הסביבה כך שיותר מהרגעים האלה יהיו בחירות.
הפתיח ושני הפרקים הראשונים של «העשירון העליון החדש», מאת ד״ר יעקב צורי ובארי צורי, פתוחים לקריאה בחינם: לקריאת הפרקים הראשונים.